תרגום מתוך הספר של פול ניוהם: דמיון אקטיבי במהלך טיפול בקול ובתנועה

תרגמה: שלומציון מאזוז, מתוך הספר של פול ניוהם, שיטת Voice Movememnt Therapy

אנדרו סמואלס מתאר בתמציתיות דמיון אקטיבי כצינור להעברת מסרים מהתת מודע. לדוגמא, דרך מדיה של ציור או כתיבה. יצירות אלו אינן נשפטות מעמדה אסתטית אלא מקבלות ערך מהמידע שהן חושפות ומיצגות.

היעדר שיפוט אסתטי בדמיון אקטיבי מייסד את ההבדל הבסיסי בין תהליך היצירה האומנותית לתהליך היצירה לשם תראפיה באמנות, בטיפול בקול וטיפול בתנועה. המשחק, הריקוד, הציור והביצוע המוסיקאלי אינו נצפה ממקום פאסיבי או נשפט לפי הרמה בה הוא מבדר, מעורר השראה או מבליט יכולת וירטואוזית, אלא באופן פעיל מעביר בכנות את ההשפעות העמוקות ביותר, הפחדים, הדאגות ותעסוקות היתר אשר בד"כ נשארים חבויים מאחורי סגנון הביטוי היום יומי בתקשורת שלנו. לכן הדגש הוא, לא על ה"מוצר" ( ריקוד, ציור, שירה..) אלא על התהליך.

בתרגוליו של יונג, דמיון אקטיבי היה מחובר לתרגול חיוני אחר שהוא קרא לו "העצמה" (amplification) . לפי יונג הדימויים שעולים מנפשו של המטופל בכל צורה שהיא, נקבעים בחלקם מגורמים אישיים וחלקם על אישיים, קולקטיביים או ארכיטיפיים. למרות זאת בסשן הטיפולי המטופל חווה את כל הדימויום שעולים לו כאישיים מאוד, התגלמות הבעיה הפיזיולוגית שלו או שלה. לכן ניסה יונג למצוא תהליך שבו יוכל להתבצע מעבר מאסוציאציה אישית רוויה שאדם חווה מהאימג' אל נקודה בה המטופל מבין שהדימוי (אימג') והבעיה מוצגות בזה, הוא למעשה טיפוסי. תהליך זה הוא מה שקרא לו יונג – "העצמה".

לדוגמא, מטופלת יכולה להתחיל לדבר לגבי תחושות של חוסר ביטחון, שבריריות, אובדן ופחד, בזמן שמטפל ישאל לגבי דימוי שאוחז בתחושות אלו. המטופלת תתאר חלום שחלמה בגיל 8 שהיא רצה ביער צפוף וחשוך, כאשר העצים נישאו מעליה ודיברו אליה דרך רשרוש בעליהם. המטפל שאל ממה היא פחדה, והיא ענתה שהיא הרגישה נרדפת ע"י חיה. כשהמטפל שאל מדוע לא יכלה לברוח, היא ענתה שבחלום נדמה שהחיה היתה מאוד פיקחית ושהיא נמצאת בכל מקום למרות שהיא בלתי ניתנת לזיהוי.

המטפל מעצים את דימוייה האישיים דרך הסיפור של כיפה אדומה, אשר מאויימת ע"י הזאב הרע אך אינה מזהה אותו משום שהוא בתחפושת. הדימוי של הזאב מהדהד בחוזקה אצל המטופלת והיא מזהה בתוכה שהיא מייחסת אותו לגברים, שלמרות היותם זאבים "חמים על זנביהם" מסווים עצמם בעור של כבשה ומחכים להסתער. בשלב זה מתחיל המטפל להעלות מוטיבים ממעשיות שונות שבהם אישה נרדפת אחרי חיה, עד שמה שהתחיל כווידוי או הודאה אישית הופך למסע של גילוי דרך מיתוסים ואגדות שמספקים דוגמאות לדרכי הרדיפה של גברים אחרי נשים.

הנקודה אינה לגרום למטופל להרגיש יותר טוב דרך ההבנה שהוא אינו היחיד, אלא אמצעי לגילוי של דרך להתגבר על פחדים וחששות דרך דימויים הקיימים בסיפורים בעלי הכרה אוניברסלית. בהרבה סיפורים ומעשיות בהם מישהו מאויים ע"י דמות עצומה, הקורבן לא מנצח דרך אלימות אלא דרך פיקחות וחכמה. סיפור של קורבן המתגבר על איום דרך שנינות, תחכום ומיומנות מניפולטיבית של הנסיבות הקיימות הייתה והינה דרך אוניברסלית, פופולרית וארכיטיפית בכל התרבויות.

כעת המטופלת תכיר בכך שהזאב בכיפה אדומה הוא גם מאוד ערמומי והיא תייחס זאת לגברים- שהם ערמומים וקשים לתבוסה. אך המטפל יצביע על כך שהחיה בחלומה והזאב בכיפה אדומה הם גם חלק ממנה, משום שכל מה שאנו חולמים אינו רק ייצוג של תפיסה שלנו למשהו חיצוני מאתנו, אלא גם ביטוי של חלק מהעולם הפנימי שלנו. כעת המטופלת מבינה שהיא גם החיה הרודפת, הזאב, והיא מצליחה לזהות פוטנציאלים בתוכה השווים לאיכויות של המנצח בניגוד לאלה של הקורבן.

במהלך הסמינר המטפל מציג את האלה היוונית "ארטמיס" (אלת האור, ההרים והחורשות. לאחר מכן הפכה לאלת הירח והציד) אשר היתה גרה ביער בצנעה ובעלת כח לצוד ולאלף גם את החיה האכזרית ביותר. ארטמיס היתה גם שומרתן של נימפות צעירות בעלת ריבונות אימהית השוללת התערבות אבהית. המטופלת מתחילה לייחס לעצמה גם מהתכונות של ארטמיס ומצליחה להכיר בעצמה מקומות שמהם התעלמה עד כה והכלילה אותם לתוך חייה ולתפיסה שלה אל עצמה.

האסטרטגיה העיקרית בה מקדם יונג דמיון אקטיבי ו"העצמה" היא בשיח וורבלי למרות ששיתף גם דרכים שונות של ביטוי ועודד מטופלים לבטא גם דרך מדיות אומנותיות לשם עזרה בתהליך. אחת הכוונות של האומנות שהמטפלים תיארו היא –

שימוש בדמיון אקטיבי במהלך טיפול בקול ובתנועה
בזמן שביטוי קולי בד"כ נעדר מדרכי הטיפול באמנות ובתנועה, בשיטת ה טיפול בקול ותנועה אנו מבקשים לתת מקום להפקת הצליל כערוץ מרכזי אשר דרכו אנו מעלים מהתת-מודע דימויים דחויים ומופקעים, על-מנת לשלבם מחדש בחיי הנפש וההכרה. זהו דמיון אקטיבי והעצמה , דרך עבודה תנועתית, קולית ושירה, הנקרא גם "פסיכופוניק".

"פסיכופוניק" יוגדר כתהליך שבו עובר מידע פסיכולוגי לידי צורה לא וורבלית , ווקאלית. קולות אלו יקראו "פסיכופוניק" כאשר הם יחשפו למאזין האינטואיטיבי איכויות אשר הן ביטוי השמע של דימוי והשפעה. צלילים אלו אינם מתרגמים באופן לוגי סכמה העוברת מנושא לנושא, אלא יניבו העצמה מטאפורית. זהו, מה שייתארו כיצירת השפעות הכוללות מצבי רוח, אישיות, צבע ואינסטינקט.

בדיוק כפי שתרפייה בריקוד או דרמה משתמשת בקול בהיקף מסויים, כך גם כל עבודה קולית- תראפיותית תשלב אלמנטים של דרמה או ריקוד אשר מספקים ליווי לווקאליזציה. אך בו בזמן העבודה עם קול צריכה להשאר מחוייבת לפונאטיקה כמדיום ראשי של ביטוי.

תפקידו של המטפל בתנועה וקול דומה לזה של הפסיכוטארפיסט בדוגמא של הילדה האבודה המגלה את הזאב ואת הציידת שבתוכה, מלבד זאת שבטיפול בקול ותנועה התכנים הפסיכולוגיים עולים דרך העבודה הקולית והמטופל. המטפל מאפשר למטופלת לגלות חלקים בה אשר לא ביקרה בהם כבר הרבה זמן, אך האמצעי אל המעבר הוא הקול. הילדה האבודה והזאב הלהוט מגיחים מהגרון בקולות שמימיים וכאריזמטיים, מעלי דמעות, משפיעים ומשתקים ותמיד מבטאים את התת- אישיות, המורכבויות, רשת הדימויים, מצבי רוח, והרגשות המשתיתים את מארגו של נפש הזמר. קולות אלו אינם נשפטים לפי הערך הבידורי, המוסיקאלי או הווירטואוזי שלהם אלא לפי העומק והאותנטיות, לרמה שבה המטופל נשמע ללא עוררין מבטא משהו שעולה מהעומק בניגוד לחיקוי של משהו משטח החיצון.

לדוגמא, המטפל בתנועה וקול מבקש מהמטופלת לשיר ללא מאמץ או מתח ולא להתייחס לעניין כ"הופעה". היא שרה כעצמה. היא שרה את התו הזה ואחריו את השני, כך בסולם עולה ויורד והמטפל מבחין באיכויות רגשיות. הסאונד של השירה עדין ורך ולא אסרטיבי. צליל ילדותי ושברירי. המטפל שם לב שהיא נעה מצד לצד ובעלת הבעה נבונה המתאימה לצליל של קולה התמים. המטפל מבקש ממנה להגזים את הניעה ואת השירה הילדותית לדמיין את עצמה בת 7. היא מתחילה להיכנס להתגלמות הדימוי, בזמן שהמטפל מתחיל להעלות את הצלילים לאוקטבה גבוהה יותר כדי לעזור לה ליצור את הדימוי חזק יותר אפילו של ילדה קטנה יותר. כשהצלילים עולים ומתחילים להיות קשים לשירה, היא מתחילה לעקם את הפנים ולאחוז באגרופיה, מה שתורם לצליל מעט שאון והמולה כאילו התינוק חוטף התקף זעם. המטפל מבקש ממנה לשיר כאילו התינוק נרגז מאוד ומורד וכתוצאה מכך יש המון ביטוי של כעס בצלילים הבוקעים ובגופה. היא פותחת וסוגרת אגרופיה, רוקעת ברצפה והמטפל מתחיל לעסות והניע את גבה וצווארה על מנת להרגיע כל מתח בלתי רצוי בשרירים. היא ממשיכה לשיר בזמן העיסוי. קולה מתגבר בווליום וטון, נשמע כמו סירנה בחלל הסטודיו.

על מנת ליצור חוויה מלאה של האיכות הבסיסית ראשונית הזאת המטופלת כורעת על ארבע ומניעה את גבה וכתפיה בתנועת גל להבטיח חופש תנועתי. המטפל נוגע בגבה באופן קצבי בקצות ידיו ומבקש ממנה לדמיין שהיא מוציאה את הקול מגבה התחתון ושצליל מהדהד בבטנה המסומנת בקו של זהב לבן.

כעת הצליל מקבל איכות כלבית כמו זה של הזאב המיילל. המטפל מבקש ממנה לדמיין שהיא מוציאה צליל של הגנה לגוריה המונחים מתחת לבטנה. הטון עולה והצליל נהיה גרוני ונשמע מהדהד בחלל מערה.

בצלילים העמוקים יותר קולה דומה יותר לשל זאב ובגבוהים נשמע יותר חתולי. בצלילים האמצעיים יש גוונים משותפים של זאב וחתול, מין יצור מתוחכם מתוך משל או אגדה בעל אינסטינקטים חיתיים.

לאחר התבוננות המטפל בתנועה של הסגירה והפתיחה בכפות ידיה הוא מבקש ממנה לפתח את התנועה הזאת כחיה הפותחת טפריה כהכנה לקרב. בו בזמן היא מתבקשת להוריד את ווליום השירה ולשיר בקול מפתה, בלתי ניתן להשגה, חלק לביאה חלק חתלתולה סיאמית וחלק זאבה. בזמן שהיא ממשיכה לשיר המטפל מוסיף הצעות טונאליות : חתולי, תאוותני, להוט, מפתה, זדוני, גנדרני. ליצור יש צאצאים והיא משוטטת סביבם. היא יורקת ארס עם איום והפחדה. קולה עשוי מחומצה, לא אדיב, חריף וקטלני.

בשלב זה מוסיף המטפל את הפסנתר ומוביל/תומך את המנגינה הנוצרת. שירת הריקוד מקבלת מבנה מסויים והצלילים נשמעים טיפה יותר אנושיים אך ללא איבוד של האינטנסיביות. היא נעמדת, והמטפל מציע דימוי של גברת ענקית, שמנמנה, פריזאית, מעשנת בשרשרת אוהבת חיות אם ל6 ילדים לובשת פרווה, שואגת וצווחת. קולה של המטופלת נעטף בשחור, את איכות הדמות המטפל מדגיש דרך דימויים נוספים : פה מלא קוויאר, שפתון אדום, קול דובשני או מלוח. דרך הקול עולה דמות של מאלפת אריות מפורסמת – מאדם פלינאו. המטופלת מתהלכת לה בגאווה בסטודיו, שרה אריות מאולתרות עם המילים "מאדם פלינאו" כמו פרימה-דונה. היא מדמה שהיא מעשנת סיגריה עם פומית. הבעת פניה השתנתה לחלוטין מאז תחילת המפגש וכל חזות או צליל של תמימות ופגיעות כבר מזמן נסוג. הקול ותנוחת הגוף שלה דומיננטיים וגאים.

המטפל מתבונן בתנועת היד שלה מכניסה ומוציאה את הסיגריה ומבקש ממנה להגדיל ולהרחיב את התנועה. כעת זה הופך לתנועת השוט על סוסי המרכבה על מנת לגרום להם להאיץ לתוך היער.

הקול יורד לאיזור הבטן ומקבל טון ברברי. המטפל מעודד את השינוי הזה דרך הצעת דימוי טונאלי נוסף: "בודיקיאה" האשה החופשיה/ פרועה של היער. זעקת מלחמה נקמנית, הקוראת את הלוחמים לקרב… קולה וגופה של המטופלת כרגע מעורבים באופרה מקפיאת דם, כאילו שהסטודיו מלא נשים לוחמות.

המטופלת מתעייפת והמטפל מאט את הקצב בפסנתר. המתים שוכבים מפוזרים והלוחמת מתחילה להרגיש בצער הקורבנות. הטון חוזר להיות גבוה ויבבי. המטפל מציע דימויים טונאלים: כאבים עזים של חרטה, אבל ומלנכוליה, תפילה למתים ומזמור המהרהר על חוסר יעילותה של מלחמה. כעת המטופלת עומדת ונעה מצד לצד כפי שהייתה בתחילת המפגש והמטפל מבקש ממנה לשלב בין האספקטים השונים של מסעה האקוסטי. הילדה הנרגזת, החתלתולה הפגיעה, הזאב המיילל, אשת היער הפרועה, מדאם פלינאו והלוחמת הפרועה נהפכת פחות מופרדת ומתבהרת, מתאחדת לטון יחיד. כעת הקול נשמע ומרגיש הן למטפל ולמטופלת כקול השייך לה מאוחד אך רב פנים/ גוונים, עוטף ספקטרום של דימויים כאשר כל אחד מהם יכול לצוף מעלה כדומיננטי בכל זמן שהוא.

הדוגמאות האמורות הן של מפגש בו המטפל משתמש בתהליך של דמיון אקטיבי ב5 שלבים:

1. הצעות מילוליות של דימויים אותן המטופלת תסכים להחדיר לתוך הצלילים של הקול שלה.

2. הצעות של צלילים שהמטופלת תחקה.

3. עבודה עם מגע, עיסוי והנעה של גוף המטופלת.

4. הצבת טון וקצב בעזרת הפסנתר.

5. ניצוח קולה ותנועותיה של המטופלת דרך מחוות/ ג'סטות.

כתוצאה מתהליך זה, המטופלת נותנת צורה לדימויים אשר, בעזררתו של המטפל, מניחים חשיבות ארכיטיפית. אך מערכת היחסים בין המטפל בקול ותנועה למטופל יותר מורכב מזה של הפסיכותארפיסט היונגאי למטופלו. בשביל המטופל בקול ותנועה נוסף מימד נוסף, אומנותי והוא מושווה להופעה תחת ניצוח ובכל זאת ללא מחוייבות לתווים או טקסט. עם זאת המטופלת אינה כלי קיבול פאסיבי לגחמותיו של המנצח, המצייתת בכניעה לבקשותיו. היא רצה מקדימה, מזהירה החוצה כל פרט של טעם, צבע אופי וניחוח, התובעים שיפוט אינטואיטיבי. (לעומת פרשנות העוברת מנושא לנושא..)

לכן תקשורת בין מטפל למטופל בתנועה וקול יש יותר מן המשותף עם תראפיסטים באומניות לעומת פסיכוטארפיסתים או פסיכולוגיה אנליטית, בכך שהיא מנוצחת לא ע"י מילים מופשטות אלא דרך דימויים. עם זאת, היא יחודית בכך שצורה שדימויים אלו לובשים אינה פלסטית או אופטית אלא פונאטית, אקוסטית ווקאלית. בנוסף, למרות האופי הלא-אופטקאלי של ההתבטאות, החומר הבסיסי לעבודה של "פסיכופוניק" היא דימוי.